חשבנו 2012

חשבנו  2012 / טל זגורי
מסע בהשראת "חשבנו" של עלי מוהר / 1998

חשבנו שכבר עשר דקות בחדשות לא התעדכנו
חשבנו שלא נראה את גלעד, אבל הנה, היום כאן הוא
חשבנו שנקבל מזרח תיכון חדש
אבל לא קיבלנו
חשבנו שנוכל להרעיש גם בין שתיים לארבע
אבל לא הרעשנו


חשבנו שאולי נאריך את הטיול
אבל לא הארכנו
תמיד אמרנו "לכאן עוד נחזור"
אבל לא חזרנו
חשבנו שבחרא הזה לא ניגע
ובכל זאת נגענו


תכננו לא להלוות כסף מההורים
ורק שישכחו מזה קיווינו
חשבנו שנעשה את הכסף בעגלות
אבל ממש לא עשינו


הבטחנו שלא נצייץ בטוויטר
אבל צייצנו
נשבענו שלא נישאר עוד חמש דקות בפייסבוק
ונשארנו
נדרנו נדר שלתכנית ריאליטי הזאת לא נתמכר
אבל מה לעשות, התמכרנו


חשבנו שנסדר את הדירה
אבל לא סידרנו
חשבנו שהיא לא תצטרך פוטושופ
אבל ריטשנו
קיווינו שנשתה דרינק עם ליידי גאגא
בסוף נתקענו עם נשיא שרק נגע גע


היינו בטוחים שנגדל פה בלי חשש
היינו בטוחים שלא נשכח את הגשש
חשבנו שהמורה תראה לנו חצב
שנראה את היורה - על שפע טיפותיו

חלמנו שנדרוך על השטיח האדום
אבל לא דרכנו
חשבנו שבגיל 21 נגיע לירח
אבל לא הגענו
חשבנו שנצליח לספר במלואו את החלום
אבל את הסוף, לא זכרנו


לא שלחנו לה את המכתב כי לא היה לנו בול
לא הלכנו לתיבת הדואר כי ירד מבול
לא ידענו למי להצדיע,
כבר התייאשנו למי להצביע


חשבנו שנתבע מישהו על הוצאת דיבה
אבל, לכאורה, לא טבענו
חשבנו שנציל את הכנרת מהתייבשות
אבל בנתיים לא הצלנו
חשבנו שנפסיק לשמוע צבע אדום
אבל, בום, לא הפסקנו


ראינו מדינה שלמה דורשת צדק באוהל
לא ראינו הומלסים ברחוב שרק חיפשו אוכל
אמרנו שניתן לפושט היד כמה שקלים
אבל לא נתנו
אמרנו שלא נשכח מאיפה באנו
אבל, אוהו,
ועוד איך שכחנו.

המוכר והאנונימי מכולם

השבוע אני רוצה להקדיש את הפוסט לטקסט מדהים שנתקלתי בו 14 שנה לאחר כתיבתו.
בשבוע שעבר מלאו 5 שנים למותו עלי מוהר, אחד השמות המוכרים ביותר והאנונימי מכולם. כל כך הרבה גבות מורמות למשמע השם הזר הזה, שכתב את הקלאסיקות היפות ביותר המוסיקה העברית, עם שותפו הבלתי נגמר יוני רכטר.
עלי היה אוהד מושבע של הפועל תל אביב, ונסלח לו על כך, אבל את הרגישות הבלתי נגמרת שהוא מצליח להכניס לשירים שלו, פשוט אסור לפספס. קצת מהמטעמים שבישל מוהר: "יש אי שם", "נגיעה אחת רכה", "רוקד לקול הבנות", "שיר השיירה", "העיקר זה הרומנטיקה", "אמרו לו", ועוד פרט לחובבי הטריוויה, הוא כתב המילים לנעימת הפתיחה של "רחוב סומסום". 


השיר האהוב עליי ביותר הוא "כל עוד", שמפליאים לשיר אבנר קנר ויוני רכטר. 

חשבנו - עלי מוהר  / "בשער" 1998 

חשבנו שנהיה צעירים לנצח והנה זקנו,
חשבנו שביבי ייפול מזמן והנה עוד כאן הוא,
חשבנו שנגיע לעצמאות כלכלית אבל לא הגענו,
חשבנו שעד גיל שלושים ניגע בתהילה אבל לא
נגענו,
חשבו שנצא פעם עם ג'יין בירקין, אבל איפה, לא
יצאנו,
חשבנו שנמצא איזו נוסחה לאושר אבל בינתיים
לא מצאנו,
חשבנו שישמרו לנו מקומות טובים אבל איכשהו
לא שמרו,
חשבנו שיגידו שאנחנו גדולים מהחיים אבל עד
עתה לא אמרו,
חשבנו שאם רק נחליט, נוכל לעשות הכל, אבל לא
החלטנו,
חשבנו שנקליט שירים בצרפתית אבל עד עכשיו
לא הקלטנו,
חשבנו שלא נאמין למלעיזים אבל בכל זאת האמנו,
חשבנו שתמיד נהיה רזים אבל מתישהו השמנו,
חשבנו שנהיה קשורים אבל משהו ביק להנתק,
חשבנו שבלבנו תמיד ישיר הזמיר והנה הוא
השתתק,
חשבנו שהסיפור שלנו יוסרט, אבל הוא בכלל עוד לא נכתב,
חשבנו שיהיה ערב חורף אבל בקושי צהרי יום
סתיו,
חשבנו שנרוץ בסלואו מושן על החוף אבל בסוף
סתם ישבנו,
חשבנו שנרגיש את כל הרגשות אבל, כמו שאתם
רואים, רק חשבנו...

חשבנו שנמריא, שנעוף, שנרקיע,
חשבנו שנתאמץ אבל אף פעם לא נזיע,
חשבנו שלא נהסס, שלא נטעה, שלא נתבלבל,
חשבנו שנגיד, "תודה, לא הייתם צריכים" לחברי
ועדת פרס נובל,
חשבנו שנכתוב שלאגר אחרי שלאגר,
חשבנו שנופיע
עם מיק
ג'אגר,
חשבנו שנהיה לוהטים אבל נישאר תמיד קול,
חשבנו שנבלע את החיים בלי שום בעיות עיכול,
חשבנו שנבנה גשרים, אוניות, בניינים,
חשבנו שנגיד, "אהלן אלתרמן, מה העניינים?",
חשבנו שנבין הכל אבל בשיעור לא הקשבנו,
חשבנו שיהיה גדול, אז מה? - אז חשבנו...
חשבנו שיהיה לנו הרבה, אבל בינתיים יש מעט,
חשבנו שהאושר הוא היא, ולא ידענו שהוא את,
חשבנו שנהיה מזהירים אבל אפילו לא הברקנו,
והעיקר, חשבנו שנפרק
את הפועל ירושלים
אבל, כידוע, לא פירקנו.

שבוע טוב חברים 

הדקדוק הפנימי

לפני שעה, העמוד של "ארץ נהדרת" בפייסבוק פרסם לינק לידיעה שפורסמה באתר "בחדרי חרדים", ובה מסופר על מערכון בכיכובו של יובל סמו, שהצטלם בבית שמש. "המטרה: צילום מערכון שישחיר את הציבור החרדי", כך טוענת הכתבה.


כיוון שהקוראים של בלוג זה הם ככל הנראה חילוניים, מיותר להרחיב על הדמות של סמו. ובכל זאת, למי שלא מכיר: הכתבה מתחילה כמו כתבת תחקיר רצינית: הקריין מדווח על הבעיה, ואז מתחיל שלב הראיונות, משאל רחוב. בשלב הזה, סמו (עם תחפושת בעלת סממנים כיעוריים, קרי שיניים בולטות ושיער פרוע - הישראלי המכוער, למי שלא הבין) מתפרץ לדיון ונותן פרשנות שלו, קיצונית ביותר למצב הנתון ("אני ואשתי הכרנו כשדרסתי אותה והיא היתה בקומה. בעזרת השם עוד שבועיים היא תתעורר"),  האפקט הקומי מושלם כשסמו דווקא מצליח לכפות את דעתו על המראויין, בלי שזה התכוון לכך מראש.
האתר החרדי, שקוראיו כמובן לא צופים בתכנית, היה מחויב לדווח על המערכון הנפשע הזה,  כי כל מטרתם של הציבור החילוני היא הרי להכפיש ללא הפסק את הציבור הדתי שרובו צדיקים שמקומם בעולם הבא כבר הובטח. סליחה על הציניות, אבל קשה לא למצוא את האירוניה בין דמותו של סמו, שכופה על הסביבה את דעתה בלי לשמוע אף אחד אחר בסביבה, ואפילו בלי להבין כמה היא נתפסת כנלעגת (אפילו מתוך הציבור עצמו), לבין דמותם של החרדים הקיצוניים, שאוטמים את האזניים, עוצמים את העיניים, ומשחררים רק את הפה ללא רסן.

סמו בדמות החדשה. צילום: יעקב כהן, "בחדרי חרדים"

זה לא עוד פוסט מלא בשנאה כלפי הציבור החרדי, להפך. אני משוטט לא מעט באתרים "כיכר השבת" ובחדרי חרדים", כדי לנסות לקרוא את הצד השני של הסיפור. ברור לי שאין תקשורת אובייקטיבית, וכל צד הודף את האש לכיוון השני, אבל קשה לי לראות אנשים שלא מקשיבים למה שלאדם שמולם יש להגיד, אנשים שהגיעו לאמת מוחלטת וכל היתר הוא הבל הבלים. אתמול צפיתי ב"אח הגדול", למי שלא ראה, המודחת השניה היתה בחורה דתיה מניו יורק בשם זיוה, אך באקט דרמתי, הצטרפה אליה ברי סימון, רקדנית הבטן שחזרה בתשובה, והדיחה את עצמה מהתכנית. הנשים האלה, כל אחת והתרומה שלה לתכנית, עשו שוב את אותו עוול נוראי לעצמם, ולציבור שאותן הן מייצגות. צריכות להיות חילוקי דעות, צריכה להיות אי הבנה, ואפילו טבעי שתהיה, הרי העולמות המפרידים ביננו כל כך גדולים, והבורות ההדדית היא תהומית בין שני הצדדים, שברור שיש לא מעט עבודה על האופוזיציה הבינארית הזאת שנקראת דתיים-חילונים, אבל המפתח הבסיסי הוא הקשבה לצד השני. לא להיכנס, לא להתפרץ, לא ללמוד מהכנסת. שני בני אדם, פשוט לדבר. זיווה וברי, בעלות דקדוק פנימי משלהן, לא מסוגלות להיכנס אל תוך שיח בלי להתפרץ. מנגוני ההגנה ברורים: סיר הלחץ החילוני לא מאפשר קיום אורח דתי בבית האח הגדול, אבל מי שצפה מעט מבין שלא זו הבעיה. הטפה בלתי נגמרת, חוסר רצון להידברות, ובידול מוחלט משאר דיירי הבית, היא רק חלק ממנת חלקן של שתי הנשים האלה. יכול להיות שההדחה הגיעה מוקדם מדיי, אולי היינו רואים איזה תהליך של שינוי לקראת המשך העונה, אבל בגישה הזאת, טוב שברי הצטרפה אליה, לטובתה, ולטובת הצופים.

רגע ההדחה מבית "האח הגדול", אמש

ולסיכום, נשאלת השאלה למה ארץ נהדרת פרסמו את הקישור לידיעה? ובכן, הידיעה מסתיימת במשפט, "בתוצאות של הצילומים, שלבטח ישחירו שוב את פני הציבור החרדי, יצפה הציבור כבר בסוף החודש", ומי כמו ארץ נהדרת, יודעים שאין דבר כזה פרסום שלילי. סוף החודש אמרתם?

סליחה, איפה היציאה כאן?

אז היום, רבותיי, נתחיל בסרט. לא סתם סרט, דוקומנטרי.
בהמשך כמעט ישיר לפוסט הקודם, מדובר בעוד סרט שעוסק בבבואה שלנו דרך המסך (האח הגדול, מראה שחורה), ובהנאה שלנו להסתכל ולצקצק מול המסך, רגע לפני שאתה מבין שהבדיחה היא על חשבונך.
כל מי שהסתובב איתי בשבועיים האחרונים, נאלץ לשמוע את הטרחנות האיומה שלי בענייני הסרט הזה, שצפיתי בו בשיעור בימוי דוקומנטרי (ותודה לדורון צברי).

מסע שלם הנע על הגבול בין תעתוע לשעשוע. אחת מכרזות הסרט

הסרט "היציאה דרך חנות המתנות", או בשמו הלועזי  Exit Through the Gift Shop , יצא ב2010 והיה מועמד רציני לאוסקר בשנה שעברה.

אבל כמעט כמו עלילת הסרט עצמה והאופן בו הסיפור מסופר, כך גם אני עובר תפניות אינסופיות במטרה להבין מה באמת ראיתי בסרט. על עלילת הסרט ופרשנות לא רעה בכלל תוכלו לקרוא כאן. ובקצרה: תיירי גואטה מתעד כל רגע בחייו באמצעות מצלמת הוידאו שלו, דרך בן דוד שלו, הוא נחשף לתרבות אומנות הרחוב, שכמעט ולא זוכה לחשיפה, ומקבל הזדמנות נדירה להציץ אל העולם הזה מבעד לעדשה. רצה הגורל וגואטה חבר לבנקסי, אחד מאמני תרבות הרחוב המוערכים (והאנונימיים) בעולם. מאותו רגע הסרט מקבל את התפנית שלו, והצופה נשאר בסופו עם המון סימני שאלה.


 זהירות, ספויילר

אניגמה לא פתורה עד היום. mr. brainwash

אני לא חובב מטורף של סרטים דוקומנטרים, וחשוב לי להדגיש דווקא כאן את הנקודה הזאת כי יש משהו בסרט הזה שהוא שונה. כל סטודנט לקולנוע ביומו הראשון לומד שקולנוע זה סיפור, והאופי שבו אתה מראה לצופים את הסרט, זהה לאופי שבו אתה מספר לאנשים סיפור. ובזה הסרט מצטיין. הסרט מבקש לספר סיפור אחד על פי הנורמות המקובלות, אך במהלכו, בצורה מתוחכמת ומהנה, הסיפור משתנה. בפעם הראשונה שצפיתי בו נשארתי עם המחשבות, והייתי חייב לארגן הקרנה רחבה יותר, כדי לשמוע עוד זוג אזניים נוסף לפחות. אחרי ההקרנה השניה, עלה הויכוח המתבקש, האם גיבור הסרט, תיירי גואטה הוא גאון מסחרי, תרבותי, והאמירה שלו היא בעלת משמעות נוקבת וחריפה לעולם הפופ-פוסט מודרני, או שמא מדובר בטיפוס הזוי ומגוחך, שיוצר יצירות חדשות בהשראה ברורה של יצירות קיימות, אדם שבכל עולם מתוקן כבר היה נשלח להסתכלות פסיכאטרית.
אם התשובה הראשונה היא נכונה, הרי שיצירותיו של גואטה הינן בגדר הפארודיה, וכל אספני האמנות והאנשים העשירים (עד מאוד) שקונים את יצירותיו בעשרות אלפי דולרים, נתפסים עם המכנסיים למטה, שכן גואטה לא מביא שום בשורה (שוב, כביכול) אמיתית לעולם האומנות, יצירותיו הן שילוב של אמנות הרחוב עם יצירות וורהוליות מובהקות, והדמיון הרב הוא כבר מעבר למחווה לאמן, או סוג של הומאז' אמנותי, אלא ממש על גבול העתקה. אם התשובה השניה הנכונה, אז אנחנו אפילו בבעיה גדולה יותר. איפה עומד הקו בין מה מותר ומה אסור, כל העתקה יכולה להיחשב ליצירה מקורית? כמה פעמים אפשר לשחזר את מרלין מונרו עם פרצופים שונים? מיסטר בריינווש כבר נתבע כמה פעמים על הפרת זכויות יוצרים, מה שלא מפריע לו להיחשב לאחד מהאמנים החשובים של 2011 בלוס אנג'לס.

מרלין מונרו, 1962. אנדי וורהול

מדונה, 2009. Mr. brainwash

ואז כמובן מגיעה התפנית הדרמטית.  
התחלתי לקרוא לא מעט בלוגים ופוסטים מאוד מעניינים שנכתבו על הסרט, וככל שקראתי יותר, הגעתי ליותר ויותר שמועות, חלקן מבוססות וחלקן פחות, אבל כולן מתגודדות סביב השאלה, "האם מיסטר בריינווש באמת קיים?", יכול להיות שכמו בוראט של סשה ברון כהן, וג'ו קלדרון של ליידי גאגא, מיסטר בריינוואש הוא בעצם האלתר-אגו של בנקסי, במאי הסרט, בעצמו? ואז התחלתי להסתכל (שוב) אחרת על הסרט, ובעצם להבין, שאולי היצירת מופת הכי חתרנית והכי נועזת של בנקסי, היא לא אחרת מאשר מיסטר בריינווש בכבודו.
אז צר לי לאכזב, עוד לא הצלחתי למצוא לכך תשובה סופית, בנקסי לא ממהר לתת ראיונות על הסרט (הוא סרב להגיע לטקס האוסקר, כיוון ששם דרשו ממנו לוותר על מסכת הגורליה המוזהה עמו), ומיסטר בריינווש בעצמו נותן המון ראיונות, בהם הוא מתעקש שהסרט מציג אמת של 100%, והאנגימה הזאת עדיין לא פתורה. מה שבטוח, הסרט נותן זווית ראייה מאוד מעניינת על השאלה הבלתי נגמרת: מהי אומנות?
לפני שניפרד להיום, רוצו לראות את הסרט (טוב נו, קחו לינק),
ובונוס למי שנשאר ער עד סוף הפוסט: היו אתם אנדי ורהול (או אולי מיסטר בריינווש?)

ולסיום, יצירת זגורי מקורית. לא ניתן להשיג בחנויות

משפחה לא בוחרים

  

שנה אזרחית נגמרת היא תמיד סיבה למסיבה. היא תמיד תתחיל בטרחן אומות עולם שיגלה לנו שסילבסטר שנא יהודים והוא לא לוקח חלק בחגיגה הזאת (ויותר מזה, הוא לא מבין איך אתה משתף פעולה עם הצורר הגדול, השואה הבאה מעבר לפינה, והשנה יותר מתמיד, רק שתדע לך), ומסתיימת בהמון אנשים שלא מצליחים לספור לאחור ביחד, ועם איזה ליידי גאגא שנתית שתפיל את הכדור בטיימסקוור בניו יורק. משנה לשנה המצעדים והסיכומים הופכים להיות מייגעים יותר ויותר, פעם היינו צריכים להתמודד עם המצעד השנתי של גלגלצ, ואולי עם איזה פינה בזומביט שתזכיר לנו שלפני חמישה חודשים יצא העכבר האופטי הראשון, ואילו השנה, סרטוני יוטיוב מתקיפים אותך מכל מקום, סטטוסי פייסבוק שרוצים להיות נורא שנונים ומיוחדים שיאמרו הכל במשפט אחד, ועשרות תכניות הטלויזיה שמקצרות את תולדות הזמן.

אולי זה הפחד שלא נהיה פה בשנה הבאה, אולי זה הצורך שלנו לסכם דברים בדרמטיות, או אולי, אנחנו אוהבים לשבת על הכורסא, להסתכל בנחת על הדברים האלה שעברנו ושרדנו, ולסנן לטלויזיה: "כל זה קרה השנה?!"

ונתחיל עם האח


עם תחילת השנה החדשה, הצטרף אח חדש למשפחת הטלויזיה הישראלית, האח הגדול חזר בעונה רביעית, עם רייטינג חסר תקדים ושבר כל שיא קודם. מה לא נאמר ונכתב על האח הגדול, אחת התכניות הכי שנויות במחלוקת שהיו על המסך הקטן. מי מאוהבי התכנית לא נתקל בשונא קיצוני של התכנית, שנשבע שהוא, את החרא הזה, לא יראה, ולקראת אמצע העונה הוא לא מבין למה פרידה לא מוכנה לותר על הסיגריות שלה. נתקלתי בלא מעט טיפוסים שונים בנוגע לשנאתם ל"אח הגדול", אלה שאוהבים להקצין ("וואלה מאז שראיתי את אחיינית שלי כל היום דבוקה לערוץ 20, הבנתי כמה המדינה שלנו במצב קשה"), את הסוציולוגים ("כשתכנית כזאת בפריימטיים, אתה יכול להבין למה החברה שלנו מתנהגת כמו שהיא מתנהגת"), את האליטיסטים ("אני מעדיף בזמן הזה לראות את סדרת המופת החדשה של HBO"), וכו' וכו', אתם מכירים לבד את הטיפוסים. בתור מי שאוהב את התכנית, ומשתדל לסמוך על עצמי שאצרוך אותה במינון הנכון, קצת נמאס לי להקשיב לכל האנשים שמדברים על האח הגדול יותר מאלה שבאמת רואים את התכנית, ומסבירים לך כמה המציצנות הזולה הזאת היא גועל נפש. חברים, עמדתכם נשמעה, תעזבו אותנו במנוחה. אברי גלעד אמר בתכנית הרדיו שלו, "המילה האחרונה", שהוא הבטיח לעצמו לא לדעת אף שם של מתמודד עד סוף העונה, והמשיך לדבר על הבטחות דומות מעונות קודמות. בכך הוכחת, אברי, שאין ביננו הבדל, שנינו אוהבים לדבר על האח הגדול. אם התכנית כל כך שפלה בעיניכם, אל תמלאו את חלל הפה במילים עליה, את המשוכנעים לא תשכנעו, ולצופים האדוקים לא תגרמו לעזוב את המסך. האח הגדול ממלא את תפקיד הטלויזיה בחיינו, היא תכנית נעימה, מצחיקה, מלאה בדרמה ומבוימת להפליא. ולכל המלעיזים - יש לכם שלט, אז נא להתנהג בהתאם.

הכי קל להיות אנטי. עיצוב: תומר שוטלנד

אפקט המראה

נתחיל בהקדמה

כדי להתחיל ולתאר את התחושות שאחזו בי כשראיתי את שני הפרקים הראשונים (מתוך שלושה) בסדרת הדרמה המדוברת של ערוץ 4 הבריטי, מראה שחורה, אני רוצה לחזור לרגע שבו אמרתי לחברתי שתחייה בתחילת הפרק הראשון, "תקשיבי, תוך חמש שנים, הדבר הזה כאן אצלנו", "חמש?" אמרה לי, "נסה אולי עכשיו?".
כמו שהפליא לתאר טל איתן בפוסט הזה, ישנו ניגוד מדהים בין התחושה שבה אתה רגיל לחוות את העתיד דרך סרטים, קרי טכנולוגה מוגזמת ורובוטים שמאיימים עלינו לכלותינו, לבין התחושה, שהופכת לתובנה, שהעתיד המטורף הזה הוא כבר ממש מעבר לפינה בואך 2012. אז למי שלא ראה או שמע על הסדרה, זאת ההזדמנות. אל תחמיצו את הדבר הנפלא שנקרא "מראה שחורה" (כתוביות חובה, האנגלית בלתי מובנת).


אז מה כל כך מיוחד בה?
אפשר לשבת שעות ולנתח מה יש במיני מיני סדרה הזאת שהופך אותה למבריקה, החל מטשטוש הז'אנר שאיתו היא מתעסקת, דרך החוויה והמסע שהיא גורמת לצופה לעבור - לא תוכלו לצאת מהסדרה בלי לחשוב עליה במהלך השבוע. הסיבה שאני מצאתי לקסם הראשוני שלה, היא מהסיבה הפשוטה - הסדרה מדברת בשפה שלנו. באחת מהסצנות הראשונות, ראש ממשלת בריטניה מורה באופן מידי לאסור על הדלפת הסרטון של הנסיכה הפופלרית החטופה, והעוזרת הראשית שלו אומרת לו: "הסרטון הוא מיוטיוב". האפקט הדרמתי כאן הוא מבריק. גם הצופים, וגם ראש הממשלה מבינים שהסרטון כבר משוטט לו ברשת, ואפשר להמשיך משם. לא עוד אתרי ביון פקטיביים סטייל c.s.i המצויינת ושלל סדרות המשטרה, אלא אתר אמיתי, שכולנו נכנסים אליו מדיי יום, ומזריקים אותו לוריד. השימוש במילים "פייסבוק", "טוויטר", "אייפון", נראות כל כך טריוויאליות, ועדיין, תסריטאים מפחדים להשתמש במילים האלה, כדי לא להקנות לסדרה דיבור מיושן בתוך כמה שנים. מזה "מראה שחורה" לא מפחדת. להפך, היא דוחפת לך לתוך הגרון את כל המושגים שלא עובר יום בלי שימוש אינסופי בהם. העתיד שממנו פחדת כבר כאן, עכשיו תתמודד.

    

                   

________________________________________________

חוף מצייצים
ציוץ השבוע שלי בטוויטר:
"טקס פרסי הטלוויזיה: יש סביח, יש שווארמה, אבל אין ערוץ טלויזיה שישדר את הטקס כי "זה לא כלכלי". ינשופים בוכים בלילה" RazShechnik@